דיני החג ומנהגיו
המקורות העיקריים למצוות חג הסוכות מצויים בתורה בספר ויקרא (כג מ-מ"ג), בספר במדבר (כט י"ב-ל"ד) ובספר דברים (טז י"ג-ט"ו), כאשר חג הסוכות מאוזכר במקומות נוספים כחלק משלושת הרגלים. דיני החג מפורטים בעיקר במסכת סוכה שבסדר מועד.
ישיבה בסוכה
 | ערך מורחב – סוכה |
בחג הסוכות, מצווה לשבת בסוכה, ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית. סוכה היא דירת ארעי, כלומר מקום מגורים לא קבוע. גג הסוכה מכונה סכך. המצווה היא לגור בסוכה ממש: לאכול, לשתות ואף לישון, כל שבעת ימי החג, זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, או זכר לענני הכבוד, שלפי המסורת סוככו על בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים. הסוכה אינה צריכה להבנות דווקא לשם החג, וגם סוכה שמשמשת כל השנה לצל, כשרה. גודל הסוכה המינימלי הוא 7 על 7 טפחים, וגובהה המינימלי הוא עשרהטפחים. על הסכך להיות מהצומח, מנותק מהארץ, ומדבר שאינו מקבל טומאה. בסוכה צריך לשבת תחת הסכך ממש, ועל הסכך להיות תחת כיפת השמים, ולכן סדין מתחת לסכך או תקרה מעליו חוצצים ופוסלים את הסוכה. כמו כן, ישנם דינים נוספים לגבי תהליך הבנייה, מספר הדפנות ועוד. יש מסבירים שעיקר המצוה של הסוכה הוא, שגג של סכך העשוי מן הצומח יבדיל בין האדם לבין השמים ויגונן עליו.
את הסוכה נוהגים לקשט בכל מיני קישוטים, תמונות, והם הנקראים בלשון חז"ל "נויי סוכה". רבים נוהגים להזמין לסוכה את שבעת האושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד) כל אחד מהם ביום אחר מימי החג לפי הסדר, אברהם ביום הראשון וכן הלאה. נהוג להתחיל את בניית הסוכה כבר במוצאי יום כיפור, ובכך להתחיל במצווה ראשונה מיד לאחר יום כיפור שהוא יום כפרת עוונות.
ארבעת המינים
| ערך מורחב – ארבעת המינים |
בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים. [5] נטילת ארבעת המינים, או נטילת לולב, כפי שהמצווה מכונה בלשון חז"ל, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ונענועם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת. במקרא כתוב בפירוש רק לגבי הלולב ("כפות תמרים") והערבה ("ערבי נחל") ואילו לגבי האתרוג ("פרי עץ הדר") וההדס ("ענף עץ עבות") המקרא כותב באופן עמום, ומהות הפרי התפרשה על ידי חכמי תורה שבעל פה.
אחד ההסברים שניתנו למצוה זו היא לשמוח עם הטבע, ולהודות לאלוהים על האסיף. דרשנים שונים סיפקו הסברים רבים לשאלה מדוע נבחרו דווקא ארבעת המינים הללו. במדרש [6] מוסבר שהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה והריח - מעשים טובים, כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים. יש שראו בארבעת המינים דמיון לאברי הגוף (עמוד שדרה, עיניים, פה ולב) שכולם נכנעים לאלוהים. יש שראו בהם כעין כלי מלחמה (לולב = חרב, אתרוג = אבן קלע), שנועדו להילחם כנגד הרע. אחת הסיבות שנוטלים אותם ביחד היא שהם משלימים אחד את השני, המעשים הטובים בהדס וידע התורה בלולב משלימים לאתרוג, והאתרוג אף הוא משלים את הערבה, זהו סמל תקווה שתושבי עם ישראל ישלימו כל אחד עם השני. נטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה ובשאר הימים מצוותה מדברי סופרים בלבד.
הושענות
| ערך מורחב – הושענות |
על פי המסורת היהודית, בבית המקדש בימי חג הסוכות היו מבקשים בקשות שנקראו "הושענות" - ביטוי שנוצר מהמילים "הושע נא" עליהן חוזרים בסוף כל בקשה. כיום ישנם פיוטים אותם אומרים המתפללים בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה עם ארבעת המינים בידיהם. הבקשות בפיוטים אלו עוסקות בישועה בכלל, ובפרט בירידת הגשמים ובהצלחת התבואה בשנה הקרובה, בהתאם למאמר חז"ל (במסכת ראש השנה): "בחג (= סוכות) נידונים על המים".
הושענא רבה
| ערך מורחב – הושענא רבה |
ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ה"הושענות", ועל כן הוא נקרא "הושענא רבה". כמו כן, מקיימים בו מנהג נוסף, והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמישה ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. מקורו של המנהג בבית המקדש, שם היו זוקפים ענפים ארוכים של ערבות על המזבח. יש מסבירים שהושענא רבה הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור, ורצונו להראות לריבונו של עולם כי בשל החרטה על מעשיו הרעים, נפשו חבוטה כמו ענפי הערבה. מסיבה זו יש הנוהגים להשאר ערים כל ליל הושענא רבה - כלומר הלילה שלפני הושענא רבה - ולהקדישו ללימוד תורה (בדומה לליל חג השבועות).
שמחת בית השואבה
| ערך מורחב – שמחת בית השואבה |
בזמן שהיה קיים בית המקדש היו נוהגים לנסך מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה על ירידת הגשם. טקס הניסוך היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו." כיום נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.
הסהרנה
יוצאי כורדיסטן נוהגים לחגוג באחד מימי חול המועד של סוכות את חג הסהרנה. (שמשמעותו קשורה למושג "טבע") בחג זה יוצאים אל הטבע, לפיקניק ומפגש המוני, רצוי ליד מקור מים, נחל או מעין, שבו אוכלים, שותים ורוקדים.
ניסוך המים
| ערך מורחב – ניסוך המים |
בחג הסוכות היה נוהג בבית המקדש ניסוך המים. מצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה, והדעה המקובלת היא שמקורה בהלכה למשה מסיני. מצווה זו הייתה מקור מחלוקת נרחב בין הפרושים לצדוקים, ולכן היא קיבלה פומביות וטקסיות רבה. עיקר המצווה היה מילוי מים ממעיין השילוח (גיחון), וניסוכם על אחת מקרנות המזבח. יש המסבירים שטעמה של מצווה זו כדי לברך את גשמי השנה הקרבה.
קורבנות המוספים
בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש בכל יום קרבן מוסף שונה במקצת, כמו שמפורט בספר במדבר (כ"ט י"ב-ל"ד). קרבן המוסף היה מורכב ממספר הולך ופוחת של פרים, שני אילים (כבשים זכרים) וארבעה עשר כבשים. בכל יום מספר הפרים פחת באחד- ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים, ביום השני שנים עשר וכן הלאה. כיוון שכל אחת ממשמרות הכהונה רצתה להקריב פר, הנהיגו שכל משמרת שהקריבה פר לא תקריב פר למחרת (למעט ביום הראשון והשני בהם היו 25 פרים, ולכן המשמרת שהקריבה את הפר הראשון ביום הראשון הייתה מקריבה גם את הפר האחרון ביום השני).
בסך הכול בכל ימי הסוכות הוקרבו 70 פרים. חז"ל דרשו שאותם 70 פרים הוקרבו כנגד 70 אומות העולם.
מאפייני החג
חג הסוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיוון שנאמרה בו מצוה מיוחדת לשמוח "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" , ובלשון חז"ל "חג" סתם הוא חג סוכות. הוא החג שמסיים את השנה החקלאית, ובתקופה זו אוספים את התבואה, ולכן יש בו שמחה. כל האווירה שלו היא מאוד חקלאית: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית החוצה וישיבה תחת סכך צמחי. קישור נוסף לתקופה זו הוא משום שמתוך שאדם אוסף את יבולו שהוא עמל עליו, הוא עלול להגיע לידי גבהות הלב. "וישמן ישורון ויבעט". לכן מצווה התורה לשמוח עם התוצרת החקלאית דווקא לפני ה' (עלייה לרגל), להראות שהכל מאיתו, ולא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". הרב קוק רואה בחג זה יסוד מאזן כנגד הרצינות והעצבות העלולים להיות כרוכים בראש השנה ויום כיפור.
מאפיין נוסף הוא הפן האוניברסלי של החג הבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים פרים בבית המקדשכנגד שבעים אומות העולם. בהפטרה של היום הראשון קוראים בספר זכריה את החזון על הגויים שבאים לחוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה י"ד). הסיבה שדווקא סוכות נבחר להיות החג שהיהדות 'פותחת שעריה' לאומות העולם, הוא משום שהסוכות במדבר, שהיו ענני כבוד, היוו ראיה מוחצת לעין כל העולם על רוממותם של עם ישראל ועל הבדלותם מהם. (ע"פ הרמח"ל בדרך ה')
סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו, אם כי מקובל לאכול בו פירות.
הטעם לחג
הטעם המוזכר בתורה למצות הסוכה הוא זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר. הפרשנים נחלקו לגבי סוכות אלו: יש שהסבירו שהסוכות שהושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, היו סוכות של ממש (אבן עזרא, רשב"ם), והיו שטענו שהסוכות היו ענני הכבוד האלוהי שהיו סכוכים על ישראל במדבר (אונקלוס, רש"י, רמב"ן).
היו הוגי דעות, כמו המהר"ל מפראג והרב קוק, שראו בסוכה סמל למלכות בית דוד שנמשלת לסוכה על פי הנאמר בעמוס (פרק ט יא) "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". גם הגר"א ראה בזיקה שיש בין מצוות סוכה ומצוות ישיבת ארץ ישראל, על פי הפסוק "ויהי בשלם סוכו, ומעונתו בציון" (תהילים עו ג) ואמר שהמשותף להם שבשניהם נכנסים עם כל הגוף.
ישנם חוקרים שטוענים שחג הסוכות הנחוג כיום הוא גלגול של מנהג חקלאי, שעיקרו הקמת סוכה בשטח החקלאי ערב האסיף וישיבה בה לזמן קצר, וזאת על מנת להגן על התבואה הבשלה מפני מזיקין למיניהם. הדים לכך שסוכה שימשה גם לעבודות חקלאיות ניתן למצוא בישעיהו א 8: "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה".
סוכות בתנ"ך
מצוות חג הסוכות נזכרות בתורה בספר ויקרא פרק כ"ג, שם מוזכרים ארבעת המינים והישיבה בסוכות, ובספר במדבר פרק כ"ט, שם מתוארים קורבנות המוספים של החג, ובספר דברים פרק ט"ז.
בספר מלכים א' (פרק יב) מסופר על נסיונותיו של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, ליצור חיץ ברור וממשי בין ממלכתו, ממלכת ישראל ובין ממלכת יהודה, ולכונן את שלטונו. אחד מצעדיו הבולטים הוא דחייתו של חג הסוכות בחודש, וחגיגתו בט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. אחד ההסברים המוצעים לכך הוא העובדה כי בממלכת ישראל, הצפונית לממלכת יהודה, האקלים קר יותר ולתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל.
- (לב) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ--כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה:
- (לג) וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי - בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:
מקור חשוב נוסף בתנ"ך לחג הסוכות הוא בספר נחמיה פרק ח', שם מתואר תהליך התוודעותו של עם ישראל לחוקי התורה, לאחר שובו מגלות בבל ובניית חומות ירושלים. בתיאור בספר נחמיה נזכרים מארבעת המינים רק הלולב וההדס, אך לא האתרוג והערבה. כמו כן נאמר בפרק שלא נעשו סוכות מימי יהושע בן נון ועד אותה תקופה, (תחילת תקופת בית שני).
- (יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:
- (יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:
- (טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב:
- (טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם:
- (יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד:
- (יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט: (נחמיה פרק ח)
בספר זכריה, פרק יד, הנביא מתאר מלחמה עתידית על ירושלים שלאחריה יחוגו כל העמים את חג הסוכות. נבואה זאת נקראת בהפטרת הקריאה בתורה בסוכות.
- (טז)וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.
- (יז)וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.
- (יח)וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת
- (יט)זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת
סוכות בנצרות
חג הסוכות נחגג גם על ידי מיעוט נוצרי מסוים שהחליט לקיים מחדש חגים מהברית הישנה. כהוכחה, הם מציינים כי גם ישו קיים את חג הסוכות
http://lovelyousss.blogspot.com/2009/10/blog-post.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה